פרק ד

השבועה שנשבע השומר

נאמר בפרשת שומר חינם (שמות כב, ו-ז):

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:

אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ:

מדרשי ההלכה מבארים שקריבה זו האמורה הפסוק משמעותה שבועה. אמנם, נחלקו הפרשנים בפירוש התחבירי של הפסוק וממילא גם בתוכן השבועה האמורה בו-

רש"י על הפסוק מפרש "ונקרב - אל הדיינין לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו", כלומר, סוף הפסוק "...אם לא שלח ידו..." הוא תוכן השבועה שנשבע השומר, כך גם עולה מתרגום יונתן "...ויומי (=ונשבע) דלא אושיט ידיה בעיסקא דחבריה".

לעומתו, הרמב"ן (שם) כותב "...והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו, כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין". כלומר, הסיפא של הפסוק אינה מתארת את תוכן השבועה, אלא זהו תנאי לשבועה- השומר נשבע ונפטר רק אם לא שלח ידו בפיקדון (כלומר, השתמש בו לצרכיו שלו) קודם לנזק, שאם שלח ידו, הופך להיות חייב גם באונסים ואינו יכול להישבע ולהיפטר. תוכן השבועה אינו מבואר בפסוק, אך הרמב"ן מניח שהשומר נשבע שאכן אירע מה שהוא טוען שאירע (אונס, גניבה וכדומה).

בגמרא (ב"מ ו.) מתבאר שהשבועה שמשביעים את השומר כוללת שלוש שבועות-

אמר רב ששת: שלש שבועות משביעין אותו, שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי.

השומר צריך להישבע שלא פשע בפיקדון, כיוון שאם פשע ולא שמר עליו כראוי, אפילו אם בסוף אירע דבר אונס, חייב השומר (עי' בהמשך, בהלכה ג בדין השומר שפשע ולבסוף נאנס). כמו כן, אם השומר השתמש בפיקדון לצורכו, קרי, "שלח בו יד", הרי הוא שובר בכך את הסכם השמירה ומעתה הפקדון הופך להיות באחריותו לגמרי, והוא חייב עליו אפילו על אונסין. עוד צריך השומר להישבע שטענתו שהפיקדון נגנב וכד' אינה תכסיס איך "לקנות" את הפיקדון לעצמו, ולכן הוא נשבע "שאינה ברשותי".

הראשונים נחלקו ביחס בין שלוש שבועות אלה לבין שבועת השומרים המבוארת בפסוק-

מדברי הרמב"ם לפנינו עולה כי שתי השבועות הראשונות ("שלא פשעתי בה" ו"שלא שלחתי בה יד") אינן כלולות בשבועת השומרים הבסיסית, שהיא "שאינה ברשותי". בדבריו בהמשך בתחילת פרק ו, מתבאר עוד-

...כל שומר שנשבע שבועת השומרין כולל בשבועתו שלשה דברים-

ששמר כדרך השומרין (=שלא פשע),

ושארעו כך וכך ואינו ברשותו,

ושלא שלח בו יד קודם שארעו המאורע הפוטר אותו...

כלומר, שבועת "שאינה ברשותי" (שהיא, כאמור, שבועת השומרים העיקרית) כוללת בתוכה גם שבועה על כך שדבריו נכונים, כלומר, שהפיקדון נגנב או אבד וכדומה, בהתאם לטענתו. נמצאנו למדים, שאם הביא ראיה לטענתו מעדים, אין הוא צריך עוד להישבע שלא פשע, ואף אין הוא צריך להישבע שלא שלח בפיקדון יד קודם הנזק.

הרא"ש (ב"מ פרק ג סימן כ) לעומתו כותב, שהשומר נפטר משבועה רק אם יש עדים שנגנבה או שאבדה בלא פשיעתו. במקרה זה אין השומר צריך להישבע שלא שלח בפיקדון יד. אמנם אם העדים מעידים רק שנגנבה או שאבדה, צריך הוא עדיין להישבע שלא פשע, ומגלגלים עליו שישבע גם שלא שלח בפיקדון יד. נמצא שלפי הרא"ש גם השבועה שלא פשע היא שבועת השומרים מהתורה, ולא רק השבועה שאינה ברשותו^[54].

השו"ע (רצד ב) פוסק כרמב"ם, והרמ"א (שם) כותב את דברי הרא"ש^[55].

שליחות יד בפיקדון

עי' בפרק ג, הל' יא-יג מהלכות גזילה ובדברינו שם.

דרך השומרים

במשנה (ב"מ מב.)-

המפקיד מעות אצל חברו, צררן והפשילן לאחוריו או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי - חייב, שלא שימר כדרך השומרים. ואם שימר כדרך השומרים - פטור.

המשנה מונה מספר אופנים בהם שומר מעות נחשב כפושע וחייב. המכנה המשותף בכולם- "שלא שימר כדרך השומרים". כיוון שפיקדונות שונים נשמרים באופן שונה, נמצא שדרך השומרים תלויה בסוג הפיקדון ובמנהג.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס בשומר מעות

עי' בדברינו בהלכות שכירות פרק ג הלכה ט לגבי תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

שמירת כספים

במשנה (מב.)-

המפקיד מעות אצל חברו,

צררן והפשילן לאחוריו

או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי - חייב,

שלא שימר כדרך השומרים.

ואם שימר כדרך השומרים - פטור.

מהמשנה משמע שאם שומר על מעות צוררן ומפשילן לאחוריו נחשב הדבר לשמירה שאינה "כדרך השומרים" ולכן חייב השומר. בהבנת המקרה הנוסף שבמשנה בו, מתחייב השומר נחלקו הראשונים-

רש"י (לו.) מסביר ש"מסרם לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי" הוא תיאור של מקרה אחד, בו השומר נתן את המעות לבנו ובתו הקטנים, ולא דאג לנעול היטב את הדלת כדי לוודא שהקטנים לא יצאו החוצה ויאבדו את המעות. המילה "בפניהם" מתייחסת לילדיו של השומר שהוא נועל בפניהם את הדלת שלא יצאו^[56].

הרי"ף (כג: מדפיו) גורס במשנה "...לבנו ולבתו הקטנים או שנעל בפניהם...". כלומר, המסירה לילדיו והנעילה שלא כראוי הינם שני מקרים שונים. לפי זה, "בפניהם" הכוונה שהשומר נועל בפני המעות שלא כראוי ולכן מתחייב^[57].

הגמרא עוסקת במקרה הראשון של שמירה שלא כראוי המתואר במשנה-

בשלמא כולהו - שלא שימר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו, מאי הוה ליה למיעבד? –

אמר רבא אמר רבי יצחק: אמר קרא "וצרת הכסף בידך" אף על פי שצרורין - יהיו בידך.

הגמרא תמהה- מדוע שצרירת המעות כשלעצמה לא תיחשב שמירה מספקת? רבא מוכיח מדברי רבי יצחק לגבי מעות מעשר שני. מעות אלה מועלות לירושלים לקנות בהם דברי מאכל לאכול שם, ובהן נאמר "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ". רבי יצחק לומד שאדם צריך לשמור על מעות מעשר שני שבידו שמירה מיוחדת, שיהיו בידו^[58], כך שידע בכל זמן שלא איבדן. רבא מאמץ את אותו הקריטריון לשמירת כספי חולין.

בהמשך הגמרא מועלות דרישות מחמירות בנוגע לשמירת מעות-

אמר שמואל: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע...

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: התם תנן: חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. ותנא: כמה חפישת הכלב - שלשה טפחים. - הכא מאי? מי בעינן שלשה טפחים, או לא? - אמר ליה: התם משום ריחא - בעינן שלשה טפחים, הכא משום איכסויי מעינא - לא בעינן שלשה טפחים. - וכמה? - אמר רפרם מסיכרא: טפח.

לדעת שמואל, בכדי שיפטר השומר, עליו לטמון את המעות בקרקע. רב אחא מנסה לברר את עומק ההטמנה הנדרש מדין חמץ שאם קבור שלושה טפחים כך שאין הכלב חופר ומוציאו החוצה, אין צורך לבערו. רב אשי עונה, שבשמירת מעות צריך רק שלא יהיה הכסף גלוי כדי שלא יגנב, ולכן די בטפח אחד.

מדברי הגמרא משמע עוד, שבנסיבות מסויימות תיתכנה דרישות מחמירות אף יותר-

והאידנא דשכיחי גשושאי - אין להן שמירה אלא בשמי קורה... והאידנא דשכיחי פרומאי - אין להם שמירה אלא ביני אורבי. - אמר רבא: ומודה שמואל בכותל, (אי נמי בין הקרנות). והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לשמי קורה.

כאשר קיימת סכנה של גנבים המגששים את הקרקע ("גשושאי"), אין הטמנה עוזרת, אלא יש לשמור את המעות על קורת הבית שתחת התקרה. כאשר הגנבים יודעים גם לחדור את התקרה ("פרומאי") יש לשמור את המעות בתוך עובי הכותל, וכאשר הגנבים יודעים גם להקיש על הכותל ולגלות את החללים שבתוכו ("טפוחאי"), יש לשמור את המעות בחללי הכותל שנמצאים קרוב מאד לריצפה או לתקרה^[59].

בהמשך הגמרא מובא מעשה בכספים שנשמרו שלא כראוי, קרי, שלא בקרקע-

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב. –

אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה: זיל שלים, אמר: כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. נימא לה לאימיה: זילי שלימי, אמרה: לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, דאקברינהו. נימא ליה: אמאי לא אמרת לה? - אמר: כל שכן, דכי אמינא לה דדידי נינהו, טפי מזדהרא בהו...

אדם קיבל כספים לשמירה ונתנם לאימו, ונתנה היא אותם בארגז ונגנבו. אילו השומר עצמו היה נותן אותם בארגז היה מתחייב, אך כאן אין הדבר פשוט, כיוון שאימו היא שנתנה אותם בארגז, והיא לא ידעה שהם פיקדון. כמו כן לא ניתן להאשים את השומר שלא אמר לאימו שמדובר במעות פיקדון, משום שאדרבא, אם אימו חושבת שהמעות שלו הן, היא תשמור עליהן יותר.

הראשונים נחלקו בנוגע למוחלטות של דברי שמואל, הדורש הטמנת כספים בקרקע-

הרא"ש (סי' כא) מביא את דברי רבי יצחק הברצלוני הטוען שדברי שמואל נאמרו דווקא במקום שמצויים מאד הגנבים עד שאין לכסף שמירה ראויה אלא בקרקע. במקום כזה, שכיח שאנשים שומרים גם את ממונם שלהם בקרקע, ולכן זו מוגדרת "שמירה כראוי". הדברים מדוייקים מתוך ההחמרות שמוסיפה הגמרא על דברי שמואל ("והאידנא דשכיחי גשושאי... והאידנא דשכיחי פרומאי..."), שהגדרת השמירה הראויה משתנה ומחמירה לפי מצב הביטחון, ולכן שגם לקולא הדבר כך- שאם אין גנבים מצויים, אין צריך להטמין כספים בקרקע. הדברים עולים בקנה אחד עם גירסתו של הרי"ף במשנה, לפיה משמע שאם נעל אדם בפני המעות כראוי, נחשב הדבר לשמירה ראוה ופטור. עוד מוכחים הדברים מהמעשה בשומר שמסר את המעות לאימו. במעשה זה נאמר שהשומר סבר שאימו תשמור עליהן אפילו יותר טוב אם תחשוב שהן שלו, ואם כן נמצא שמדובר דווקא במקום ובזמן כזה שרוב האנשים שומרים את מעותיהם שלהם בקרקע ולכן גם השומר חייב לעשות כך בפיקדון. אך אם מצב הביטחון טוב ואין כמעט אנשים ששומרים על מעותיהן שלהם טמונות בקרקע, אף שמואל יודה שאין צורך לשמור את מעות הפיקדון בקרקע. כדרך זו פוסקים גם הטור (רצא) והרמב"ן.

לעומתו, מדברי הרמב"ם^[60] משמע שחובת ההטמנה בקרקע היא יסודית ואינה משתנה עם הזמן. הרמב"ם (בשו"ת סי' תו) מסביר שדווקא מהמעשה דלעיל (באדם שמסר את המעות לאימו) מוכח שחייב לקוברם, שהרי האם אומרת "לא אמר לי דלאו דידיה הוא דאקברינהו" (כלומר, לא אמר לי שאינם שלו כדי שאקבור אותן כראוי לפיקדון).

השו"ע (רצא טו) כותב את דברי הרמב"ם, שכספים חייבים לשמור טמונים בקרקע (או בכותל בטפח הסמוך לקרקע או לתקרה), אך בהלכה יח הוא מסייג את דבריו, על פי דברי הרא"ש, ומוסיף שבמקום שאין גנבים מצויים כל כך, אין צריך לכסותם בקרקע אלא מניחם במקום שמניח את שלו.

תלות אופן השמירה בזמן ההפקדה

עוד שם בגמרא-

אמר רבא: ומודי שמואל בערב שבת בין השמשות, דלא אטרחוהו רבנן.

ואי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו - מחייב.

ואי צורבא מרבנן הוא - סבר: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא.

כלומר, גם לדעת שמואל, לפיה יש לטמון את הכספים בקרקע, אם הופקדו המעות בערב שבת בין השמשות, לא הטריחו חכמים את השומר לחפור ויכול להשהות את המעות מבלי לטומנן עד למוצאי שבת, ואף במוצאי שבת אין השומר שלא טמן מתחייב מיד, אלא רק לאחר שיעבור שיעור הזמן הדרוש להטמנה. בנוסף, אם מדובר בתלמיד חכם (צורבא מרבנן), מקלים עוד יותר על השומר, מסיבה הקשורה להבדלה וכמבואר לקמן.

בכוונת הדין לגבי תלמיד חכם נחלקו הראשונים. רש"י, הרא"ש (סי' כא) והטור (רצא) מפרש שכוונת רבא היא שאם המפקיד הוא תלמיד חכם, המהדר להבדיל על יין יקר ולא מסתפק בשֵכַר וכד', רשאי השומר להתעכב ולא לקבור את המעות^[61], כיוון שייתכן שהמפקיד יזדקק להן לצרכי הבדלה, ולכן יש לשומרן זמינות. לעומתם, הראב"ד^[62] מבין שאם השומר הוא תלמיד חכם, אינו חייב לקבור את המעות מיד במוצ"ש אלא נותנים לו שיעור זמן הבדלה, כדי שיבדיל תחילה ואח"כ יקברם^[63].

השו"ע (רצא) העתיק את לשון הרמב"ם, אך הוסיף את המילה "ואם תלמיד חכם הוא המפקיד", כשיטת רש"י. והרמ"א מביא בשם יש אומרים את שיטת הראב"ד.

שומר ששכח היכן הניח את הפיקדון

עוד שם בגמרא-

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אמר ליה: הב לי זוזאי! - אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו.

אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל לא ידענא - פשיעותא היא, זיל שלים.

אדם הפקיד מעות אצל חבירו, וכשבא לתובעם אמר לו חבירו שאינו יודע היכן הניחן. רבא פסק ששומר שאינו יודע היכן הפיקדון, (אפילו אם ברור שהפיקדון נמצא בביתו במקום כלשהו!) הרי הוא פושע ולכן על השומר לשלם.

רבינו יהונתן (בשטמ"ק) מסביר שעל השומר לשלם מיד ואינו יכול לומר למפקיד שימתין יום או יומיים עד שיחפש או ייזכר, ומסביר שאף שהפיקדון נמצא בוודאי בביתו של השומר, בכל זאת המעות נחשבים כאבודים לגבי המפקיד, שכן "מי יוכל לחפש כל הקרקע של בית או כל טפח הסמוך לקרקע או כל טפח הסמוך לקורה אם לא יפסיד כתליה". מדבריו משמע שבמקרה בו אין ידוע בדיוק היכן הפיקדון נמצא, אך הנגישות אליו אינה בעייתית כל כך (כגון שהשומר יודע שהפיקדון באחת מכספותיו שבכמה בנקים שונים, אך אינו יודע בדיוק היכן), אין השומר נחשב לפושע כי הפיקדון אינו נחשב כאבוד, ועל המתנת הזמן שגרם השומר למפקיד (שעתה צריך להשקיע זמן בכדי למצוא את פיקדונו) אין לחייבו כפושע.

המאירי מסביר אחרת. לדבריו עצם העובדה שאין השומר יודע היכן הפיקדון, משמעותה היא שהוא פושע בשמירתו, שכן גם המחבוא הטוב ביותר צריך להשגחה תמידית, אם שכח השומר מהו המקום, אינו משגיח בו. מעתה ואילך נידון השומר כתחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולכן הוא מתחייב על אונס. נמצא שלפיו, אין חיוב השומר נובע מכך שהפיקדון "אבוד למפקיד", אלא מעצם דרך השמירה של השומר.

המאירי מביא עוד שיטה אחרת, לפיה אם ודאי הניח השומר את הפיקדון במקום משתמר, אף שעתה אינו זוכר היכן הוא, הרי זו אבידה, ולא פשיעה, ולכן אם שומר חינם הוא, פטור. רבא דיבר על מקרה בו השומר אינו בטוח אם הניח את הפיקדון במקום ראוי או לא, ולכן, מתוך שאינו יכול להישבע ששמר כראוי ולא פשע, משלם.

השו"ע (רצא ז) פוסק כדברי רבא, שאם השומר אינו יכול למצוא את הפיקדון מיידית, מתחייב הוא לשלם מיד לבעלים, ואין הבעלים חייב לחכות.

שומר המוסר לבניו ולבני ביתו

הגמרא (ב"מ מב.) מביאה מעשה-

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב. –

אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא?

נימא ליה לדידיה: זיל שלים? אמר: כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד!

נימא לה לאימיה: זילי שלימי? אמרה: לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, דאקברינהו!

נימא ליה: אמאי לא אמרת לה? - אמר: כל שכן, דכי אמינא לה דדידי נינהו, טפי מזדהרא בהו. –

אלא אמר רבא: משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה, ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, ופטור.

אדם מסר מעות לחבירו שישמור עליהם. אותו חבר מסרם לאימו מבלי לומר לה שהם פיקדון בידו, והיא הניחה אותם בארגז (במקום לטמון אותם בקרקע) ובעקבות כך נגנבו. רבא מסביר שאת האם עצמה לא ניתן לחייב, משום שלא ידעה שהמעות הם מעות פיקדון ומשום כך מעולם לא קיבלה עליהם אחריות שומר. גם את בנה, השומר, לא ניתן לחייב, משום שיש לו רשות למסור לאימו שתשמור, כיוון שהמפקיד מסכים באופן בלתי מפורש, שהשמירה על הפיקדון תיעשה לא רק על ידי השומר, אלא על ידי בני ביתו ברי הדעת. כמו כן, אין להאשים את השומר שפשע בכך שלא אמר לאימו שמדובר במעות פיקדון, כיוון שהוא צפה שאדרבא, על מעות שלו תשמור ביתר קפדנות מאשר על מעות של אדם אחר.

לכן פוסק רבא שעל השומר ואימו להישבע על דבריהם והרי הם נפטרים בכך^[64].

הרמב"ם מסיק מדברי רבא, שאם היה השומר אומר לאימו שמדובר בפיקדון, היתה היא חייבת, כיוון שלא קברה אותם בקרקע^[65].

הנימוקי יוסף (כד. מדפי הרי"ף) מפרש את המעשה בשומר חינם, ומסביר שאם אותו אדם היה שומר שכר, היה חייב משום שלא אמר לאימו שמדובר בפיקדון^[66].

השו"ע (רצא כג-כד) מעתיק את לשון הרמב"ם. והש"ך (ס"ק לג) מביא להלכה את דברי הנימוקי יוסף.

פיקדון שניזוק על ידי בן ביתו של השומר

ההלכה הקודמת עסקה בבן בית המסייע לשמירה, אם ברמה הטכנית, או שמקבל על עצמו אחריות להיות שומר מִשנה. הלכה זו עוסקת בפיקדון שניזוק, בתום לב, על ידי בן בית. בהקשר זה עולה השאלה האם המפקיד מצפה שהשומר ידאג לשמור את הפיקדון אף מידי טעות בשוגג של בן בית.

המעשה מובא בהמשך הגמרא הנ"ל-

ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה, הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא.

אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי. אזל רמא מאידך. –

אמר רב עמרם: היכי נדיינו דייני להאי דינא?

נימא ליה לדידיה: זיל שלים - אמר: אנא אמרי ליה מהאי רמי.

נימא ליה לסרסיה: זיל שלים, אמר: לא אמר לי מהאי רמי ומהאי לא תרמי.

אדם נתן לחבירו לשמור על כשות (חומר המשמש בתעשיית הבירה), ולשומר היתה ערימה נוספת של כשות משלו. השומר ביקש משולייתו להטיל לשיכר מערימת הכשות שלו, והלך השומר והטיל לשיכר כשות מערימת הכשות של המפקיד. רב עמרם מסביר שאין לחייב את השומר, כיוון שאמר לשוליה להטיל מהכשות שלו, ואף אין לחייב את השוליה (מדין מזיק) כיוון שחשב ששתי הערימות שייכות לשומר ולא חשב שהוא עושה נזק במעשיו.

מהרמב"ן משמע שאף כאן פטור השומר רק משום שמדובר בשומר חינם, אך לו היה מדובר בשומר שכר, היה צריך לפרש לשולייתו- "מכאן תיקח ומשם אל תיקח".

הגמרא ממשיכה ומסבירה שאם השביח השיכר מהכשות המופקדת, צריך השומר לשלם על הכשות, אך לא מדין שומר, אלא מדין הנהנה מחבירו.

הרמב"ם פוסק את כל המעשה שבגמרא ואינו מתייחס לסוג השומר המדובר. כלשון הרמב"ם מעתיק השו"ע (רצא כה) ובסוף דבריו מביא בתור "יש מי שאומר" את דברי הרמב"ן.